אמאל'ה, עב"מ

הפעם ברשותכם אני רוצה להביא את נקודת מבטה של אנג'י כלבתי האהובה, שיכולה להאיר את התייחסותנו לפחדים או אי נוחות של כלבים מול אובייקט מסויים.

אם תקראו את שלושת התיאורים הבאים של מראות שנתקלתי בהם במהלך טיול רגלי, לא נראה לי שתתרגשו יותר מדי – מתוך נקודת מבטנו האנושית, התיאורים נראים לנו פשוטים ורגילים:

1. בקצה הרחוב שבו אני גרה הוצב שלט גדול שמיידע על הפסקת מים

2. בשדה השיבולים של קיבוץ אלונים, נקצרה החיטה ונאספה לחבילות (ומי שיודע איך קוראים לריבועים האלו מלבד "באלות", מוזמן לשלוח לי את התשובה )

3. בגינת הכלבים הונחו שני שקי חול קטנים ליד הגדר, למניעת יציאת כלבים מבעד לפרצה.

מנקודת מבטה של אנג'י לא כך היו פני הדברים. בכל אחד מהמקומות הנ"ל שעברנו בהם, המראות נקלטו אצלה פחות או יותר בצורה הבאה:

1. אמאלה עב"מ! מה זה הדבר המפחיד והגדול הזה שנמצא פתאום ברחוב שלי? אין מצב שאני עוברת פה (מחשבה שלוותה בנביחות בהלה לעבר השלט, תוך כדי לקיחת מרחק ביטחון).

2. אמאל'ה עב"מ! מה זה הדבר המפחיד והגדול הזה שנמצא באמצע השדה שרק אתמול רצתי בו בהנאה גדולה? (גם מחשבה זו לוותה בנביחות בהלה לעבר חבילת החציר).

3. אמאל'ה עב"מ! מה זה הדברים הקטנים, הלבנים והמפחידים האלו שנמצאים ליד הגדר, הם לא היו פה אתמול כשבאתי וגם לא באף אחת מהפעמים הקודמות ששיחקתי פה עם כלבים.

מהרגע שלקחתי את אנג'י מהעמותה, ניסיתי לבנות לה מחדש תחושת ביטחון, רוגע ויציבות. שמתי לב לשמחתי, שבאופן כללי היא אינה כלבה שנחרדת מאד משאון הסביבה, למשל רעשים חזקים, כדוגמת צפירות של כלי תחבורה אימתניים – הם תמיד שם והיא נחשפת אליהם כל יום מחדש. מה שנקרא היא התרגלה... אבל לאור שלושת המקרים הנ"ל יכולתי להבחין בנקל שיש לה פחד מאד גדול מכל מה שנראה לה זר ולא שייך בתוך התמונה החזותית היומיומית שנקלטת אצלה. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שיש לה חסך מאד גדול מגיל הגורות, של חשיפה למראות משתנים של מקומות וקבלת העולם כמקום דינמי ורווי התרחשויות. ללא ספק זה פועל יוצא מהעובדה שעד גיל שנה לערך, היא גדלה במשפחה שהזניחה אותה וככל הנראה גם קשרה אותה במשך כל היום בחצר, בלי לספק לה טיולים סדירים וחיזוקים חיוביים, שהם הדרך הנכונה היחידה לחשוף כלב לעולם הגדול-על מראותיו, קולותיו, צבעיו וריחותיו המגוונים. וכך בגלל שלא נחשפה בגיל המתאים למצבים משתנים-רחוב או מקום כזה או אחר, כל עצם חדש שמתווסף לאותו מקום, נראה לה כמו מפלצת אימתנית.. עד הרגע שבו היא ניגשת אליו ומרחרחת אותו. הרגע הזה לא מגיע סתם כי היא החליטה להיות פתאום אמיצה, אלא זו עבודת הרגלה ל"עב"מ" שעשינו יחד (אומנם התהליך נמשך דקות ספורות, אך בצורה איטית והדרגתית), מלווה בהרבה חיזוקים חיוביים (חטיפים שווים ומילים טובות).

מאד לא מומלץ לעשות לכלב "הצפה" של דברים שהוא נרתע מהם, הווה אומר להאיץ בו ולמשוך אותו אל עבר הדבר המפחיד על מנת שיתמודד איתו, אלא צריך להיות קשובים כל רגע למה שהכלב משדר ולעודד אותו באמצעות חיזוקים חיוביים בכל פעם שהוא מפגין פחות רתיעה מהדבר ומוכן (בעצמו, ללא כפייה מצדנו) לחקור אותו קצת יותר. צריך להבין מתי עברנו את הסף מבחינת הכלב, ואז לעצור, לעשות הפסקה או להמשיך את תהליך ההרגלה ביום אחר. רוב הסיכויים שאם עשינו תהליך נכון, הכלב בסופו של דבר יתעלם מה"עב"מ" ואולי אף יחליט להתקרב ולרחרח כהרגלו (ואף סביר שרגישותו הכללית לעבמ"ים תלך ותפחת ככל שנתמיד בתהליך ההרגלה החיובית לסביבה המשתנה)...